
לפעמים חלומות מתגשמים-לידה שנייה
לפני הלידה הראשונה שלנו עשינו את קורס ההכנה ללידה של פשוט ללדת. זו הייתה הכנה מצויינת עבורנו וחווינו לידה טובה ולכן לקראת הלידה השנייה שלנו ביקשנו מדינה (שליוותה אותנו גם בלידה הקודמת) להכין אותנו בכמה מפגשי רענון לקראת הלידה הקרבה. מרגע שהתחלנו סמכתי על דינה לחלוטין, ידעתי שאני בידיים טובות ויכולתי לשחרר ולהרגיש מיד בנוח. במפגש האחרון לפני הלידה, בתחילת שבוע 38, דינה עשתה לי טיפול במים שהיה מרגיע, נפלא ולתחושתי קידם מאוד את המוכנות שלי ללידה.
שבוע 38+6, הרגשתי לאורך כל היום גלים כמו כאבי מחזור. הנחתי שהלידה תתפתח בלילה אבל היו בזמן הזה רק כמה צירים בודדים שמנעו ממני לישון. שבוע 39+0, שישי בבוקר, התעוררתי סביב 6:00 לצירים סדירים שהיו עדיין חלשים יחסית. עדכנתי את דינה ב-6:30 והתחלתי לתזמן. בעלי ארגן את הבן הגדול לגן ואחרי שהוא הלך הצירים התחזקו והיו צפופים יותר אבל עדיין נסבלים. חשבתי שיהיה נחמד אם עד שהגדול יסיים את הגן כבר ייוולד לו אח אבל לא באמת האמנתי שמצב כזה יכול לקרות (בכל זאת, יום שישי והגן מסתיים ב-12...). עדכנתי את דינה סביב 8:30 במצב והיא יצאה אלינו. הידיעה שהיא מגיעה להיות איתנו בבית בזמן הצירים הרגיעה ועזרה מאוד. העברנו את הצירים על כדור פיזיו כשעמית מעסה לי את הגב. ב-9:10 בערך דינה הגיעה, נכנסה מיד לעמדת המעסה של הגב התחתון, עמעמה את האורות, דאגה שאשתה ושיהיה לי נוח ושאחשוב מחשבות טובות ונעימות. אחרי שעה בערך היא הציעה שנאפה עוגת יום הולדת לכבוד התינוק, התחלנו להוציא את המצרכים ובמקביל הצירים הפכו ליותר חזקים ואינטנסיבים ולכן ויתרנו על העוגה והתקבלה ההחלטה לצאת לבית החולים. הנסיעה הייתה מאתגרת ואיזה מזל שיכולתי להישען על דינה בדרך בזמן שעמית נהג... נכנסנו לבני ציון בערך ב-10:40. אני לא זוכרת בדיוק את מה שקרה שם אבל הרגשתי שיש מלא אנשים סביבי. ניסו להשכיב אותי על אלונקה בדרך לחדר לידה ולא הסכמתי, הרגשתי שיהיה לי נוח יותר במצב כריעה ושאם אשכב זה יכאב מדי. הגענו לחדר ועדיין הייתה התקהלות סביבי עם מלא שאלות על מסמכים ופרטים ועדכונים על ההיריון בזמן שעמית עם כל הניירת טרם הגיע היות וחיפש חנייה. ואני.... בכלל לא במצב לענות. ביקשתי שיניחו לי ואני זוכרת שדינה גם ניסתה להרחיק קצת את כל האחיות ושיתנו לי מרחב. אני זוכרת שהכניסו לי מחט לעירוי בכוח וזה כאב אבל לא הייתי במצב של להתנגד... הראש שלי היה במקום אחר. הייתי בסוג של עמידת שש על המיטה והחזקתי את המשענת שלה ובכל ציר השמעתי כל מיני קולות. דינה ניסתה לעזור לי למקד את הקולות עם הנשימה אבל לא יכולתי להקשיב, הרגשתי שהקולות שאני משמיעה עוזרים לי להתרכז קצת פחות בכאב. באיזשהו שלב נרטבתי בבת אחת מזרם מים חזק. זה ריגש אותי כי בלידה הקודמת לא הרגשתי את ירידת המים והפעם הרגשתי ירידת מים ממש כמו בסרטים... היו עוד כמה צירים חזקים וכואבים והרגשתי שאני ממש מתעייפת אבל הגיע איתם גם לחץ חזק בטוסיק וידעתי שזה אומר שהלידה מתקרבת. תהיתי כמה כואב זה עוד הולך להיות ואז הגיע השלב של טבעת אש והיה לי ברור שהתינוקי ממש אוטוטו בחוץ ועדיין הרגשתי חוסר אונים ושאני חייבת לעצור כי זה יותר מדי אבל באותה עת אני לא מסוגלת אלא להתמסר. לא הרגשתי בכלל צורך לדחוף, להפך – הרגשתי שאין טעם כי יש שם משהו גדול מדי שלחיצה לא תצליח להוציא ושזה רק יכאיב לי יותר. אני חושבת שהתנוחה הזו של חצי עמידה אפשרה לתינוק שלי פשוט להחליק למטה... הרגשתי אותו יורד ותוך כדי פשוט נשמתי ודינה עודדה אותי ואחרי רגע הוא כבר היה בחוץ. הוא נולד ב-10:54, כך שכל הטירוף הזה בחדר הלידה לקח פחות מרבע שעה... ולבן הגדול שלי באמת נולד אח לפני שהסתיים הגן.
הגענו ללדת בבני ציון בעקבות ההמלצה של דינה על חדרים חדשים ומפנקים. את האמבטיה החדישה לא הספקתי לנצל בכלל, אבל הרגעים שאחרי הלידה, בחדר מרווח ומול נוף מהמם, היו מושלמים. הנקתי ונחתי ובעיקר לא האמנתי שהלידה עברה כל כך מהר. דינה עזרה לי להתקלח כבר בחדר הלידה והרגשתי שאני על ענן...
בימים שאחרי הלידה דינה הגיעה לבקר וכמו בלידה הקודמת ממש הצילה לנו את ההנקה ועזרה לנו לבסס את החיבור.
הייתה חוויית לידה עוצמתית ומדהימה והבחירה בדינה שוב ובטכניקות של פשוט ללדת היו הדבר הכי טוב שיכולנו לתת לעצמנו




