סיפורי ילדים מאת מיילדת בית

מדהים ומרתק עד כמה אנחנו זוכרות לעתים פרטים מהלידה שלנו גם כעבור יותר מ- 60 שנה! במפגש שלי עם ציירת ואומנית רותי קדרי, היא משתפת בסיפור לידה טבעית שלה ללא כאב, אי שם בתחילת שנות ה-60 בישראל.לאחר זמן מה אנחנו מחליטות להוציא אותו לאור, וזה מה שרות מספרת...

היי פאולה! אני כבר המון זמן רוצה לכתוב לך ולא יצא…  אבל חשוב לי להגיד לך המון תודה. הדברים שלימדת אותנו בקורס היו כל כך חשובים ברגעי האמת ועזרו לנו יותר ממה שאפשר להסביר במילים! לפני חודשיים בערך ב12.12 נולדה מיכאלה 🙂 בשבוע 41+5 … אין ספק שבפעם הבאה אני מקשיבה לעצתך ולא מספרת על התאריך המשוער כי ההמתנה הייתה מאוד מאתגרת. הגענו לביקורת בבית חולים קפלן וראו מיעוט מים- כנראה שהייתה ירידת מים סמויה. אחרי שעתיים ירדו ממש מים- הם היו מעט עכורים אז הכניסו אותנו לחדר לידה. מההתחלה הלחיצו אותנו לזרז- ואנחנו השתמשנו בעצתך ושאלנו אם נוכל להתייעץ על זה- שאמרו לנו שניקח שעתיים ונסתובב בבית חולים על מנת לוודא שזו ירידת מים, ידענו שזה לא מצב חירום וזה אפשר לנו לקחת אוויר ולתכנן מחדש. לא יודעת אם את זוכרת אבל היינו אמורים ללדת בבית יולדות בגדרה והסיטואציה שנקלענו אליה לא אפשרה את זה. בהתחלה זה היה מאוד מתסכל אבל אז שוב נזכרתי בך ושאמרת לנו שנחליט איך אנחנו רוצים ללדת ואז נשחרר את זה כי זאת הלידה של התינוקת והיא תחליט בעצמה. זה עזר לי מאוד. אחרי כמה שעות הביאו לי זירוז כי הלידה התחילה ספונטנית אבל עברו המון שעות מאז ירידת המים וכבר לא רצו לחכות.. הסכמתי ותוך כדי עבדתי עם הצירים כדי לקדם את הלידה. וכעבור 9 שעות של צירים אינטנסיבים בגלל הפיטוצין וללא אפידורל מיכאלה נולדה- חיונית עירנית ומתוקה מאוד. הטכניקות שלמדנו בקורס מאוד עזרו לי לעבור את זה ובעיקר כל הידע שהעברת לנו – כך לדוגמא שהרופא נכנס ב6:00 וחצי ואמר שכמעט אין לי פתיחה ושיש עוד המון זמן ידעתי שזה לא אומר כלום (למזלי הרב עופרית מהבית יולדות הייתה איתי, תיזכרה אותי וחיזקה אותי אל מול המערכת הזאת ועזרה לי לעבוד עם הצירים ולהתקדם) ובאמת כעבור פחות משעתיים הייתה פתיחה מלאה וילדתי לתדהמת הרופא הספקן 🙂 אני חייבת לציין שהמיילדות במחלקה היו מדהימות וממש לא התערבו. אז למרות כל התגלגלות האירועים שהיתה באמת רחוקה ממה שציפיתי לו- הצלחנו 🙂 אני לא מפסיקה להמליץ לכל מי שמסביבי על השיטה המדהימה הזאת. אני מודה לך כל כך על הכל. מקווה שנתראה בהמשך הדרך. מאיה (ורועי ומיכאלה) מהקורס של ספטמבר

חיכינו לתינוק הזה כל כך הרבה זמן... הקטן המופלא שלנו הגיע בשבוע 41 + 4, אחרי מסע לידה ארוך ומלא תפניות. ביום שישי לפנות בוקר התעוררתי עם צירים קלים, היום וכבר עברתי את שבוע 41 החלטנו לגשת לבית החולים למעקב. במהלך הביקורת היו האטות במוניטור העוברי, הרופאה ביקשה שנישאר לזירוז לידה ואף העלתה את האופציה של ניתוח קיסרי כאופציה שכרגע עומדת על השולחן. ההתלבטות הייתה קשה, המוניטורים הנוספים שעשינו היו תקינים, מאוד רצינו לחזור הביתה ולתוכניות הלידה המקוריות שלנו מצד שני אי אפשר התעלם מהמוניטור שלא היה תקין ושסביר שמעיד על בעיה. לאחר התייעצויות עם הדולה החלטנו להשאר ללילה השגחה ולקבל החלטות בבוקר בהתאם למוניטורים שיהיו לאורך הלילה. בשבת בבוקר, לאחר לילה של מוניטורים תקינים ביקשנו להשתחרר במטרה להמשיך צירים בבית כמו שתרגלנו ולחזור לחדר הלידה במצב לידה. את יום השבת העברנו עם כדור הבוטן, הפיזיו, הכריות, השמנים, המגע, ההרפיות וכל הטוב שלמדנו בקורס ההכנה ללידה. אפילו זכינו במוצ"ש לשעתיים טיפול במים בבריכה עם דינה (שליוותה אותנו צמוד במהלך הלידה בתור דולה), בן זוגי הכין לנו סל פיקניק לבריכה ובין לבין השחרורים וקבלת הצירים בציפה רפייה בבריכה גם נשנשנו אבטיח ומיני פינוקים. חזרנו הביתה מהבריכה כאשר תדירות הצירים עלתה ודינה כבר נשארת איתנו ואני צפה לי בין ציר לציר, מנסה לשמור כוחות כמה שניתן. מגיע בוקר יום ראשון, אני עדיין לטנטית, אנחנו מחליטים לעבור להמשיך בבית החולים. בניגוד למצבי יומיים קודם, הפעם אני עם פתיחה של 4 ס"מ!!!!!, מחיקה 90%, צוואר רך ואמצעי... איזו התקדמות, גל של אופטימיות שוטף אותנו והכל עבודת יד שלי. נכנסנו לחדר לידה, זמן קצר לאחר שהתמקמנו בחדר דפוס ההאטות הפך נוכח בצורה שלא מאפשרת להמשיך את הלידה כפי שתכננו. העברנו את ניהול הלידה לידי הצוות המצויין של בית החולים. עברנו ללידה רפואית, עם הרבה קבלה שזה חלק מהמבוך הלא צפוי של מסע הלידה, וחלק ממנו הוא גם לקבל החלטות מודעות כהורים שדואגים לשלום התינוק שלהם. הרגשנו שהצוות מנהל את המצב ברגישות ומקצועיות כשהמטרה כרגע היא לסיים את הלידה בצורה ואגינלית ובבריאות מלאה לי ולתינוק. בהמצלת הדולה שלנו קודם להתערבויות לקחתי אפידורל מתוך הבנה כי לא אוכל להיות יותר תנועתית כאשר הניטור של התינוק חייב להיות מדוייק כשאני סטטית. אחרי כ8 שעות שבהן הצלחתי לישון לסירוגין אחרי שלושה ימים ללא שינה, הרופאים שוחחו עימנו כי המוניטור לא תקין, משהו מפריע לתינוק, יתכן ולחץ כלשהו על חבל הטבור במהלך הצירים ושהסיכוי להמשיך ללידה ואגינלית פוחתת משמעותית ועלול להגביר את סיכון לחיי התינוק שלנו. כחלק מהמבוך לקחנו החלטה מודעת והלכנו לניתוח קיסרי. אז אחרי כל הדרמה... יצא הפלא הזה לעולם והלב לא מפסיק להתרחב 🥰 דינה רבינוביץ, מדריכת ההיפנוברטינג שלנו והדולה שלנו, לך אנו רוצים להוכיר תודה, על הקורס המעשיר שעזר לנו בכל שלבי המסע הזה הן ברמה הפיזית והן הרגשית. היכולת לנשום, להעזר בהרפיות ובחשיבה חיובית והמנטרה "הדבר הטוב הבא" ליוו אותנו לא מעט... על הליווי הצמוד שלך כדולה שלנו, על החיזוק, התמיכה, הייעוץ, הליווי והתמיכה בהתחלת הנקה אחרי ניתוח קיסרי והפרדה מהתינוק בשל צהבת על רקע סוג דם, יוווו כמה שזה היה קשוח!!!! עצם הנוכחות שלך איתנו עשתה את ההבדל כך שיצאנו עם חווית לידה טובה ומעצימה, וזה די מדהים בפני עצמו בהתחשב במה שעברנו, זכינו!

סיפור הלידה של נגה (יעל וסתיו) 1.8.23  ההריון שלי עם נגה (הריון ראשון) עבר בצורה נינוחה, נעימה ומחוברת. בן זוגי ואני עשינו קורס הכנה לללידה אצל דינה רבינוביץ, בחרנו דולה שתלווה אותנו בלידה, קראתי ספרי הכנה ללידה, תרגלתי יוגה ועוד. למדתי וקראתי הרבה על לידה פעילה וטבעית ורציתי מאוד לנסות להעניק את החוויה הזאת לעצמי, תוך חיבור ללידה כתהליך טבעי ואמונה שהגוף שלי יודע ללדת. למרות כל ההכנות, וההבנה לאורך ההריון שהלידה היא אירוע לא צפוי עם הרבה תפניות, כשירדו לי המים בשבוע 36+1 הייתי מאוד מופתעת ואפילו מבוהלת. בזכות ההכנות שעשינו, בן הזוג ואני הצלחנו לא להיכנס יותר מידי ללחץ ובחרנו לנסוע ללניאדו, שם היינו בסיור מספר ימים לפני כן, וכי ידענו שהגישה שם סבלנית כלפי ירידת מים וזירוזים. ארזנו תיק לבית חולים (כי עוד לא היה 😊) ונסענו. את הימים שלאחר מכן העברנו בעיקר בהכנות נפשיות לכך שעוד רגע תהיה לנו תינוקת קטנה ושהלידה שכל כך התכוננו אליה מתקרבת. הגישה בבית החולים היתה סבלנית ורק כ-60 שעות לאחר שהגענו התחילו להמליץ ברצינות על זירוז בציטוטק. היות וראינו שהמדדים של הקטנה טובים, ובזכות הידע שצברנו, העזנו להחליט לחכות עוד קצת ולתת לה להיות מוכנה לצאת בזמנה. בבוקר שלאחר מכן, בשל חשש למים מקוניאליים, כבר נכנסנו לחדר לידה עם זירוז של פיטוצין. הלידה עצמה היתה מסע ארוך, של 28 שעות מרגע הכניסה לחדר לידה. מלאה בשערים רגשיים, מנטליים ופיזיים. את חלקה הראשון העברנו תוך היעזרות רבה בתנועתיות ובתנוחות שלמדנו בקורס, לצד הקשבה להרפיות שדינה שלחה שלנו, ותוך השריית אווירה של התרגשות וציפייה. שמנו מוסיקה, רקדנו דרך הצירים והשתדלנו לנוח לקראת החלקים האינטנסיביים שעתידים לבוא. לאט לאט הצירים התחזקו וכך גם ההתמודדות נהייתה מאתגרת יותר. לאחר כ12 שעות בחדר לידה הצטרפה אלינו הדולה ועזרה ברגישות ודיוק גדול להעביר את הצירים. בשלב הזה כבר איבדתי תחושת זמן, אבל לאחר שעות רבות של התמודדות עם הצירים שהולכים ומתחזקים ועייפות גדולה של הגוף החלטתי לקחת גז צחוק. ההחלטה היתה טובה ומשחררת והגיעה ברגע הנכון. אחרי שהכאב התגבר גם על גז הצחוק והגוף כבר היה סחוט, החלטתי לבקש גם אפידורל. למרות שרציתי לידה טבעית, ההחלטה הרגישה לי טובה ונכונה, כי הייתי קשובה לעצמי, לתינוקת ועם חמלה כלפי עצמי. האפידורל איפשר לי מנוחה של כמה שעות שלאחריה הגיעה שלב היציאה של נגה, שהיה קשה ומאתגר אך גם מאוד פעיל ומרגש. בסיום מעל שעה של שינוי תנוחות, דחיפות, הרפיות והרבה כוח רצון, נגה שלנו הגיחה לעולם. לצד העייפות הגדולה היינו באדרנלין מטורף. הלידה היא כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי מהרבה בחינות, אבל היכולת לעבור אותה בצורה חיובית ומלאה בבחירה, השאירה חוויה עוצמתית, מרגשת ובלתי נשכחת. בדיעבד אני יכולה להגיד על ההכנות שעשיתי, שגם אם בפועל הלידה שלי היתה עם התערבויות רפואיות, עצם הידיעה שיש לי בחירה בכל שלב, שאני סומכת על הגוף שלי ועל טבע הלידה, וההחזקה בגישה חיובית ובכלים שאספתי, כל אלו חיזקו אותי מאוד והפכו את חוויית הלידה לחוויה המדהימה שהיתה.

לפני הלידה הראשונה שלנו עשינו את קורס ההכנה ללידה של פשוט ללדת. זו הייתה הכנה מצויינת עבורנו וחווינו לידה טובה ולכן לקראת הלידה השנייה שלנו ביקשנו מדינה (שליוותה אותנו גם בלידה הקודמת) להכין אותנו בכמה מפגשי רענון לקראת הלידה הקרבה. מרגע שהתחלנו סמכתי על דינה לחלוטין, ידעתי שאני בידיים טובות ויכולתי לשחרר ולהרגיש מיד בנוח. במפגש האחרון לפני הלידה, בתחילת שבוע 38, דינה עשתה לי טיפול במים שהיה מרגיע, נפלא ולתחושתי קידם מאוד את המוכנות שלי ללידה. שבוע 38+6, הרגשתי לאורך כל היום גלים כמו כאבי מחזור. הנחתי שהלידה תתפתח בלילה אבל היו בזמן הזה רק כמה צירים בודדים שמנעו ממני לישון. שבוע 39+0, שישי בבוקר, התעוררתי סביב 6:00 לצירים סדירים שהיו עדיין חלשים יחסית. עדכנתי את דינה ב-6:30 והתחלתי לתזמן. בעלי ארגן את הבן הגדול לגן ואחרי שהוא הלך הצירים התחזקו והיו צפופים יותר אבל עדיין נסבלים. חשבתי שיהיה נחמד אם עד שהגדול יסיים את הגן כבר ייוולד לו אח אבל לא באמת האמנתי שמצב כזה יכול לקרות (בכל זאת, יום שישי והגן מסתיים ב-12...). עדכנתי את דינה סביב 8:30 במצב והיא יצאה אלינו. הידיעה שהיא מגיעה להיות איתנו בבית בזמן הצירים הרגיעה ועזרה מאוד. העברנו את הצירים על כדור פיזיו כשעמית מעסה לי את הגב. ב-9:10 בערך דינה הגיעה, נכנסה מיד לעמדת המעסה של הגב התחתון, עמעמה את האורות, דאגה שאשתה ושיהיה לי נוח ושאחשוב מחשבות טובות ונעימות. אחרי שעה בערך היא הציעה שנאפה עוגת יום הולדת לכבוד התינוק, התחלנו להוציא את המצרכים ובמקביל הצירים הפכו ליותר חזקים ואינטנסיבים ולכן ויתרנו על העוגה והתקבלה ההחלטה לצאת לבית החולים. הנסיעה הייתה מאתגרת ואיזה מזל שיכולתי להישען על דינה בדרך בזמן שעמית נהג... נכנסנו לבני ציון בערך ב-10:40. אני לא זוכרת בדיוק את מה שקרה שם אבל הרגשתי שיש מלא אנשים סביבי. ניסו להשכיב אותי על אלונקה בדרך לחדר לידה ולא הסכמתי, הרגשתי שיהיה לי נוח יותר במצב כריעה ושאם אשכב זה יכאב מדי. הגענו לחדר ועדיין הייתה התקהלות סביבי עם מלא שאלות על מסמכים ופרטים ועדכונים על ההיריון בזמן שעמית עם כל הניירת טרם הגיע היות וחיפש חנייה. ואני.... בכלל לא במצב לענות. ביקשתי שיניחו לי ואני זוכרת שדינה גם ניסתה להרחיק קצת את כל האחיות ושיתנו לי מרחב. אני זוכרת שהכניסו לי מחט לעירוי בכוח וזה כאב אבל לא הייתי במצב של להתנגד... הראש שלי היה במקום אחר. הייתי בסוג של עמידת שש על המיטה והחזקתי את המשענת שלה ובכל ציר השמעתי כל מיני קולות. דינה ניסתה לעזור לי למקד את הקולות עם הנשימה אבל לא יכולתי להקשיב, הרגשתי שהקולות שאני משמיעה עוזרים לי להתרכז קצת פחות בכאב. באיזשהו שלב נרטבתי בבת אחת מזרם מים חזק. זה ריגש אותי כי בלידה הקודמת לא הרגשתי את ירידת המים והפעם הרגשתי ירידת מים ממש כמו בסרטים... היו עוד כמה צירים חזקים וכואבים והרגשתי שאני ממש מתעייפת אבל הגיע איתם גם לחץ חזק בטוסיק וידעתי שזה אומר שהלידה מתקרבת. תהיתי כמה כואב זה עוד הולך להיות ואז הגיע השלב של טבעת אש והיה לי ברור שהתינוקי ממש אוטוטו בחוץ ועדיין הרגשתי חוסר אונים ושאני חייבת לעצור כי זה יותר מדי אבל באותה עת אני לא מסוגלת אלא להתמסר. לא הרגשתי בכלל צורך לדחוף, להפך – הרגשתי שאין טעם כי יש שם משהו גדול מדי שלחיצה לא תצליח להוציא ושזה רק יכאיב לי יותר. אני חושבת שהתנוחה הזו של חצי עמידה אפשרה לתינוק שלי פשוט להחליק למטה... הרגשתי אותו יורד ותוך כדי פשוט נשמתי ודינה עודדה אותי ואחרי רגע הוא כבר היה בחוץ. הוא נולד ב-10:54, כך שכל הטירוף הזה בחדר הלידה לקח פחות מרבע שעה... ולבן הגדול שלי באמת נולד אח לפני שהסתיים הגן. הגענו ללדת בבני ציון בעקבות ההמלצה של דינה על חדרים חדשים ומפנקים. את האמבטיה החדישה לא הספקתי לנצל בכלל, אבל הרגעים שאחרי הלידה, בחדר מרווח ומול נוף מהמם, היו מושלמים. הנקתי ונחתי ובעיקר לא האמנתי שהלידה עברה כל כך מהר. דינה עזרה לי להתקלח כבר בחדר הלידה והרגשתי שאני על ענן... בימים שאחרי הלידה דינה הגיעה לבקר וכמו בלידה הקודמת ממש הצילה לנו את ההנקה ועזרה לנו לבסס את החיבור. הייתה חוויית לידה עוצמתית ומדהימה והבחירה בדינה שוב ובטכניקות של פשוט ללדת היו הדבר הכי טוב שיכולנו לתת לעצמנו